יש סצנה מפרסומת של הקומיקאי רשף לוי, שמתרחשת בתוך סיטואציה ביתית כאוטית ומוכרת.
שני ילדיו רבים, הוא מגיע אליהם מתוסכל ושואל:
“לא הבנתי, הסכמנו על מה רואים והסכמנו על מתי רואים – אז על מה המריבה עכשיו?!”

הילדים עונים בפשטות, כמעט בתיאום מושלם:
“על השלט.”

זו פרסומת שאני מאוד אוהבת, כי ברגע אחד פשוט נופלת ההבנה:
כל רגע בבית הוא הזדמנות לקונפליקט (:
ולא משנה אם כבר קיבלנו את מה שרצינו – לעיתים עדיין יש משהו לא פתור בתוך המערכת המורכבת הזאת שנקראת משפחה.

אז על מה אנחנו באמת רבים?

קונפליקטים משפחתיים כמעט אף פעם לא באמת על השלט.
לא על גרב שנשארה על הרצפה, ולא על צלחת שלא נוקתה ונשארה בסלון.
קונפליקטים הם על שליטה, על מקום, על הקשבה.
על הרצון להיראות, להישמע, לקבל הערכה, כבוד ואהבה.

קונפליקטים הם חלק בלתי נפרד מהחיים המשפחתיים.
לא תקלה ולא כישלון – אלא חלק טבעי מקשר קרוב, מתמשך ואינטנסיבי.
יותר מזה: הם גם מרחב טבעי להתפתחות – לבניית אוטונומיה, לבירור זהות, וללמידה של גבול וקשר.

עם הקונפליקט עצמו, לרוב, אין לנו בעיה.
מה שעושה את ההבדל הוא האופן שבו אנחנו מגיבים אליו.

התא המשפחתי הוא המקום הראשון שבו ילדים לומדים מה זה רגש:
איך הוא מרגיש בגוף, איך נותנים לו שם, ומה עושים איתו כשהוא מציף.
כאן הם פוגשים תסכול, כעס, אכזבה וגם שמחה והתרגשות – ולומדים אם מותר להרגיש, אם מותר לדבר, ואם יש מי שמסוגל להחזיק את זה איתם.

וכאן נכנס התפקיד שלנו כהורים.
לא למהר לפתור.
לא להכריע מי צודק.
לא לקפוץ להסביר מה היה בסדר ומה לא.

אלא קודם כול – לווסת.
לעמוד בלי להיבהל, להקשיב, להכיר ברגש ולקרוא לו בשם.
אלה לא פעולות גדולות – אבל הן אלה שמאפשרות לילדים, עם הזמן, לפתח יכולת להתמודד עם רגשות ולווסת אותם בעצמם.